"תורת חסד - החסד בתורה ע"פ פרשת השבוע - פרשת "ואתחנן"
"ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר ציווני ה' א-לוהי לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה. ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו: רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה!"
כך מוסר משה רבנו בצוואתו לאחר שהקב"ה סירב לתפילתו להכניסו לארץ ישראל.
כבר תיארנו בעבר את ירושת הארץ כמתנת א-לוה ממעל. עכשיו בא משה רבנו להזכיר לנו, שלא מספיק לדעת להעריך את המתנה ולשמור עליה. יש סוגי מתנות, שבהם חובה לבצע פעולות חיוביות כדי לשמור על ערכן. ארץ ישראל היא בבחינת שטיח יקר ערך. לא מספיק לשמור עליו, שיהיה בבית ושלא יילקח על ידי זרים, אלא אף יש להוציאו מפעם לפעם אל מחוץ לבית, לנערו מאבק ולנקותו מכל מיני תוספות מזיקות. גם ה"חוקים ומשפטים" הם בעצם אמצעי שמירה על ה"שטיח" היקר. הקב"ה נתן לנו לא רק את המתנה אלא גם את האמצעים לשמור עליה.
"רק הישמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך...". משה רבנו מתחנן לא רק אל הקב"ה אלא גם אל עם ישראל. משה לא זכה להיכנס לארץ אבל הוא יודע את ערכה האמיתי. הוא נביא. לא צריך להסביר לו, מה יש בה, ומה טוב בה. הוא יודע זאת כדבר המובן מאליו. משום כך הוא מבקש ומתחנן בפני עם ישראל: שמרו על המתנה היקרה! "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים"! העמים רק יכולים לקנא בעם ובמתנה הנפלאה שקיבל ואכן לאורך כל הדורות נעשו נסיונות חוזרים ונשנים לגזול את המתנה היקרה מהעם. רק כאשר באמת הצליחו לגזול את המתנה, וראה זה פלא: המתנה איננה כה משובחת, כפי שניתן להתרשם מהפסוקים שבפרשה. הארץ איננה נותנת פירות כמובטח. אכן זה פלא. מה הסיבה לכך? הסיבה לכך היא רוחנית ומוסרית כאחד. כאשר אדם כלשהו משיג פריט או חפץ באמצעות גזל, אך טבעי הוא, שהוא לא יעריך את הפריט בשוויו האמיתי אלא ימעיט בערכו ולו רק כדי לחיות בהרגשה, שהנה הוא השיג משהו. מי, שלא טרח ולא עמל כדי להשיג את החפץ, לא יטרח גם לשמור עליו. ממילא החפץ יהיה בעיניו פחות ערך ואולי אף ימהר להיפטר ממנו ולמכור אותו לאחר במחיר של "נזיד עדשים". בני ישראל נצטוו לשמור על הארץ באמצעות קיום "החוקים והמשפטים", שנצטוו על ידי הקב"ה. השמירה הזאת היא תנאי בל יעבור להנאה ממנה וכמובן גם לביטחון, שהיא תישאר בידם. לכן מזהיר אותם משה: "רק הישמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים...".
משה רבנו לא מסתפק באזהרה זאת אלא אף עושה חשבון נפש נוקב ומוכיח לעם את מסירות נפשו, שבגינה נענש ולא נכנס לארץ. "וה' התאנף בי על דבריכם ויישבע לבלתי בוא אל הארץ הטובה אשר ה' א-לוהיך נותן לך נחלה... ואתם עוברים וירישתם את הארץ הטובה הזאת. הישמרו לכם פן תשכחו את ברית ה' א-לוהיכם... כי ה' א-לוהיך אש אוכלה הוא א-ל קנא". מה פשר החזרה על הדברים והסיום התקיף? כבר ראינו, שהקב"ה הוא א-ל קנא ונוקם. רק למה לנקום בבני עמו משום שלא שמרו על הארץ? אז באמת לא כך הדבר. אפשר להמשיל את החוקים והמשפטים למזון, שאדם צורך כדי להתקיים. ידוע לכל אחד, שבלי מזון אין קיום. רק יש כמה סוגי מזון. יש מזון, שהוא בריא לגוף ותורם לחיים טובים וארוכים, ויש מזון, שהוא מזיק ומסוכן. שני אלה מזון ייקראו. הקב"ה נתן לנו את המזון הטוב והדריך אותנו, כיצד להשתמש בו בתבונה כדי לא להפריז גם בדברים הטובים, שהרי גם לדבר טוב יש מידה. על אחת כמה וכמה אנו עלולים להזיק לעצמנו, אם לא ננהג בדרך הטבעית ולא נקיים את כל ההוראות, שנצטווינו לקיים בהר סיני. האם הקב"ה הוא "אש אוכלה" או "רחום וחנון"? אלו הן שתי מידות סותרות לכאורה, לכאורה. הרי אי אפשר להגדיר במידה אכזרית את מי שדואג לחיינו הטובים במידה כה רבה. אלא מה? הכל תלוי בנו. אם נתנהג בדרך, שהקב"ה הנחה אותנו, אזיי ניהנה מהמתנה ונפיק ממנה את מלוא התועלת. אך אם לאו, אזיי לא הקב"ה הוא זה, שירצה ברעתנו, אלא אנו עצמנו נהיה אחראים לכך. כמובן נבחר רק בחיים הטובים.
